ציסטות מולדות בריאה הן מומים נדירים, עם הגברת השימוש אולטראסאונד לאבחון טרום לידתי יותר ויותר ציסטות כאלה מתגלות מה שמאפשר תכנון של דרכי התמודדות עם ההשלכות שלהן וטיפול טוב יותר בתינוק סביב הלידה.
כך נוצרים שני הסוגים העיקריים של ציסטות מולדות בריאות
במהלך התפתחות העובר, הריאות שלו מתחילות כמעין צינור שמתפצל ומסתעף וממנו גדלות יחידות ריאה דמויות בלונים. הצינורות יהוו אצל התינוק שייוולד את דרכי האוויר שמובילות את האוויר פנימה והחוצה והבלונים יהוו את הנאדיות שם יתרחש מעבר החמצן אל הדם והפחמן הדו חמצני מהדם החוצה. הציסטות הריאתיות נוצרות כשמסיבה לא ברורה משהו בתהליך שתואר משתבש וזה קורה ככל הנראה בין השבוע השביעי לשבוע ה-17 להיריון.
תינוק שנולד עם ציסטה ריאתית חשוף למספר סיכונים
הסיכון המיידי הוא קושי באספקת מספיק חמצן לגוף מכיוון שחסר לו רקמת ריאה. בהמשך, הרקמות הפגומות של הריאה עלולות להזדהם על ידי חיידקים. בטווח הארוך יותר אותן רקמות יכולות להמשיך לגדול בצורה לא תקינה ולהוות גידול של ממש.
לפעמים המעקב ההדוק הוא כל הטיפול
במהלך ההיריון, נדיר שהעובר יזדקק לטיפול פרט למעקב אדוק. במקרים רבים, הציסטה נעלמת מעצמה ללא צורך בטיפול, והמעקב הקפדני מאפשר להבין אם הציסטה נעלמה או אם מתרחשים סיבוכים המצריכים טיפול. לעיתים רחוקות מאוד עלול להתפתח תפליט ריאתי שיצטרך להיות מנוקז ולהביא להתערבות בעובר. הפסקת היריון צריכה להישקל בהתאם לגיל העובר, חומרת המום ובעיקר אם קיימים מומים חמורים אחרים.
תינוקות שסובלים מקשיי חמצון יאושפזו בפגייה לתמיכה נשימתית וידרשו להתערבות אינטנסיבית יותר. סיכויי ההישרדות אצל תינוק שנולד עם ציסטה ריאתית מולדת הם מעל 95%. אמנם יש מעט מחקרים שבדקו את ההשפעה לטווח ארוך של ציסטה ריאתית מולדת (שטופלה) אך הם מציגים שאין השפעות התפתחותיות משמעותיות לטווח הארוך.