ברונכיטיס כרונית ואמפיזמה הן שתי מחלות השייכות למחלות הריאה החסימתיות. מחלות אלה שונות בהסתמנות הקלינית, בתוצאות מבחני המעבדה ובהתייחסות הכללית.

עם זאת, שתי המחלות נגרמות על רקע עישון כרוני וגורמות לקוצר נשימה קשה. ברונכיטיס כרונית מוגדרת על ידי שיעול פרודוקטיבי הנמשך 3 חודשים או יותר בכל שנה למשך שנתיים עוקבות לפחות.

זוהי מחלה הגורמת להפרעת נשימה על רקע עודף ליחה וכיח, אשר כמו כן גורמים להיצרות דרכי האוויר.

אמפיזמה, היא הגדלה פתולוגית של נפח הריאה הנגרמת על ידי הרס של נאדיות הריאה וקריסת דרכי האוויר.

כתוצאה, חולי אמפיזמה סובלים מבעיה קשה בהוצאת האוויר המתבטאת בחזה חביתי. שתי המחלות מבטאות שינויים פתולוגיים בריאות על רקע חשיפה ממושכת לעישון או מזיקים אחרים, והטיפול בהן דומה מאוד.

קליניקה שונה לשתי המחלות

אמפיזמה וברונכיטיס כרונית שונות זו מזו בסימנים הקליניים המופיעים:

אמפיזמה

החולים מתוארים כ-"Pink Puffer" והמחלה מתבטאת בקוצר נשימה ובמאמץ נשימתי ניכר. חולים אלה מתאמצים מאוד לספק לגוף את צרכי החמצן ולכן לא סובלים מהיפוקסיה רבה ולא מגיעים למצב של כיחלון.

כמו כן, בשל המאמץ האנרגטי הכרוך בתהליך הנשימה, הכולל שימוש בשרירי עזר נשימתיים וקושי רב מאוד, חולים אלה רזים מאוד.

רוב חולי האמפיזמה מתחילים לסבול מהמחלה אחרי גיל 50, והתלונה העיקרית שלהם היא קוצר נשימה. ברוב המקרים חולי אמפיזמה לא מתלוננים על שיעול ולא סובלים מבצקות.

ברונכיטיס כרונית

החולים מתוארים כ-"Blue Bloater", ומחלתם מתבטאת בעיקר בשיעור ליחתי ובניגוד לחולי האמפיזמה לא "מתאמצים" לספק את צרכי מערכת הנשימה, ולכן סובלים מהיפוקסיה.

אצל חולי הברונכיטיס הכרונית מופיעים התלקחויות של התקפי שיעול פרודוקטיבי (הכולל כמות רבה של ליחה), בעיקר סביב זיהומים של מערכת הנשימה.

ברוב המקרים מדובר בחולים בעודף משקל הסובלים כאמור מכיחלון מכיוון שלא מספקים את החמצן הנדרש להם.

רוב חולי הברונכיטיס הכרונית מתחילים לסבול מהמחלה בסביבות גיל 30-40, ומלבד השיעול הרב סובלים גם מבצקות וצפצופים.

ההבדלים בבדיקות המעבדה

קיימים הבדלים שונים בבדיקות המעבדה של החולים בשתי המחלות, על בסיס הפתולוגיה וההבדל הקליני בין שתי המחלות.

המוגלובין

בחולי אמפיזמה, ההמוגלובין בדרך כלל תקין (12-15), ולעומת זאת חולי ברונכיטיס כרונית מופיעים עם המוגלובין גבוה (סביב 15-18). הסיבה לכך היא שחולי ברונכיטיס כרונית סובלים בדרך כלל מהיפוקסיה ולא מפצים במאמץ נשימתי על ההפרעה בצריכת החמצן.

אי לכך, הם צריכים להעלות את רמת ההמוגלובין על מנת להצליח לספק חמצן לרקמות השונות בצורה תקינה. לעומתם, חולי אמפיזמה מפצים על בעיית הריאות במאמץ נשימתי, ולכן אין אצלם צורך בשינוי ההמוגלובין.

ריווי חמצן בדם

בבדיקת גזים בדם, חולי אמפיזמה משיגים תוצאות תקינות או מעט נמוכות. לעומתם, חולי ברונכיטיס כרונית סובלים מריווי חמצן נמוך וריווי פחמן דו חמצני גבוה, הנגרמים בגלל קשיי הנשימה שלהם.

צילום חזה

אצל חולי אמפיזמה צילום החזה מתבטא בהיפראינפלציה (נפח ריאות גבוה) ובסרעפות מושטחות.

לעומת זאת, חולי ברונכיטיס כרונית מופיעים עם תסנינים אינטרסטיציאלים אשר משיגים מראה של "ריאה מלוכלכת", והסרעפות לא מושטחות.

שינויים אלה מראים את ההבדל בין החולים, כאשר חולי אמפיזמה סובלים מנפח ריאות גבוה מאוד שנגרם בגלל הפרעה בהוצאת האוויר, ולעומתם חולי ברונכיטיס כרוני סובלים מהיצרות דרכי האוויר, ליחה וכיח.

נפח ריאה

אצל חולי אמפיזמה נפח הריאה גדול יותר, אך דיפוזיית החמצן נמוכה. לעומתם, חולי ברונכיטיס כרונית מופיעים עם נפח ריאה תקין ודיפוזיית חמצן תקינה.